קאווה בשטח - אל תהיה במתח

והפעם בקולוקוויום,

שמענו הרצאה מרתקת מפי Michael Balick, סגן נשיא וראש המחלקה לבוטניקה כלכלית בגן הבוטני של ניו יורק, המתארח במוזיאון. ההרצאה עסקה בתחום התמחותו של מיכאל, אתנו-בוטניקה, ובפרט בשימוש בצמחים לצרכי רפואה בתרבויות שונות ביערות טרופיים בעולם (מרכז אמריקה ואיי מיקרו-נזיה). תקציר של ההרצאה תמצאו בתקצירים.

היה זה הקולוקוויום הראשון שנפתח לקהל הרחב וב"ה היתה היענות יפה מאד, מעל 50 איש, כך שלמרות שקיימנו את ההרצאה בכתה גדולה לצערנו חלק מהקהל עמד על רגליו.

מעבר לענין המיוחד והמובן מאליו בעבודת מחקר בנושא ואזור אקזוטי, וגם קצת טרנדי, מצאו חן בעיני מספר נקודות.

ראשית ההערכה והכבוד שמיכאל משדר כלפי מסורות העמים והנפשות הפועלות הנושאות אותן. הדברים נאמרו נקיים מהסתכלות מתנשאת המאפיינת לעיתים כה קרובות את אנשי האקדמיה בעולם המערבי. ביטוי יפה לכך היה שיתוף אותם האנשים כמחברים שותפים במאמריו ולא רק ברשימה שמית בסעיף התודות. כדברי רבותינו: זה נהנה וזה לא חסר.

נקודה שניה היתה ביחס לכח המרפא שיש בטכניקות המסורתיות וכן בדמויות עצמן. שמחתי לפגוש עוד מישהו בעולם המדעי שמבין שגם אם אין הבדל בין פלסיבו לתרופה אבל יש הבדל בין פלסיבו ללא כלום הרי שפלסיבו יכול להיות דבר מצויין! אמנם מבחינה מדעית לא הבנו איך התרופה/התהליך עובדים ולמה זה עוזר (הרי נבחרה כפלסיבו בדיוק כי חשבנו שאינה קשורה) אבל מבחינת ריפוי, היא מה שצריכים.

 

והנקודה השלישית. סוף סוף הבנתי למה מדי פעם נציגי מיקרו-נזיה מצביעים בעדינו (לפעמים נגד כל העולם!) באו"ם. דווקא מיקרו-נזיה?! ובכן, מנהג שתית כמויות של קאווה, המכיל ריכוז רב של חומר זהה לחומר הפעיל בכדור ווליום, מסביר היטב את יחסם הרגוע והאופטימי למה שקורה כאן. שוב מוכח שבלי לחץ ונשימה עמוקה רואים את המציאות נכוחה...

להתראות בקולוקוויום הבא.
משה

ביקור מודרך ב- Smithsonian

הפעם בקולוקוויום,

מאחורי הקלעים של ניהול אוסף החרקים הגדול והמיוחד של ה- Smithsonian.

זכינו ומתארח אצלנו דיויד פורת (David Furth) מנהל האוספים האנטומולוגים של הסמיטסוניאן. דויד מבצע בביקורו הנוכחי מספר מטלות הקשורות לניהול האוספים אצלנו, הקמתן במוזיאון העתידי וכמו כן עתיד להעביר סדנא בתחום התמחותו הביולוגית, פרעושיות.

לשמחתנו שיתף אותנו קצת בעבודתו במקום מיוחד זה, בהרצאה שכותרתה: Smithsonian Entomology Collection: Past, present and future. כך נחשפנו לעשיה באוספים אלו דרך הפריזמה מיוחדת של אוסף החרקים העצום שיש להם. 
תקציר באנגלית, תמצאו בחוצץ התקצירים.

דיויד עם דוגמית מהאוספים

במקביל להסטורית האוסף וגלגוליו נחשפנו לפעילויות ייחודיות, כמו קורס בנושא ניהול אוספים עבור נציגים מאוספים בדרום אמריקה. גם כאן, בדומה למה שלמדנו מהביקור של סיגל בלונדון בענין התנהגות באירוע קטסטרופה, בתמונה תוכלו להתרשם מתרגול על רטוב של בדיקת 'עמידות האריזה והמשלוח' בתנאים קשים של נפילה משתי קומות (ספוילר: החומר שרד!)

קומפקטורים לאכסון קופסאות החרקים. בקרוב אצלנו...

ההרצאה של דיויד גרמה לי לחשוב דווקא על המבנה הארגוני של האוספים (נו, מה לעשות? הכשרה והעיסוק ביעוץ ארגוני עם מנהלים במשך מספר שנים משאירה חותמה...). למעשה נתחזקה דעה שמזמן מסתובבת אצלי בראשי בענין זה: להוציא מקרים נדירים בהם הטקסונום המומחה ניחן גם בכישורי ניהול ויחסי אנוש מצויינים (שהרי הכשרתו וקידומו המקצועי לא היו קשורים לזה) כדאי וחשוב לפצל ולבצע חלוקת תפקידים וסמכויות בין אוצר מדעי לבין אדם שינהל את האוסף והעובדים. מאידך, מפאת מאפייניו  הכה ייחודיים של נושא אוספי טבע, כמנהל צריך לבחור מישהו בעל רקע רציני בתחום הדעת אותו הוא ינהל, וכישורי ניהול בלבד לא תמיד יספיקו (אלא אם הוא מנהל ממש טוב).

להתראות בקולוקוויום הבא,
משה

אטרקציה אולי לא, אטרקטיבי כן!

והפעם בקולוקוויום,

יעל גבריאלי שיתפה אותנו בחזון הפעילות של קמפוס-טבע מול הקהל הרחב במסגרת המוזיאון העתידי. סוגי התצוגות, מיקומן וסגנונן, הגישה התצוגתית-חוויתית, hands on וכו'.

  

ניכר שנעשית עבודה וחשיבה רבה בתחום. לדעתי היה אפשר לזהות בדבריה כמה הנחות יסוד:
* המקום הינו מרכז אקדמי למחקר, הוראה וחינוך בנושאי טבע ואל לו להתפס כסוג של 'מקום בילוי'.

* קהל היעד המרכזי הוא בעיקר דומה לזה של קמפוס-טבע כיום, דהיינו קבוצות מבתי ספר, השתלמויות וכו'. מסת המבקרים תהיה מורבת פחות מהקהל הרחב, ש'סתם' ירצה לבקר במוזיאון לחוויה תיירותית/תרבותית, כיפית אך משמעותית.

* כדי לעשות דברים ייחודיים ולא שגרתיים, צריך להשקיע הרבה מאד כסף, וזה כידוע די חסר.

* אם הגלגל כבר הומצא במקום אחר בעולם, כדאי ללמוד ממנו.
* כולנו תקווה שהמבקרים בארץ יתנהג במיצגים המונגשים אליו (במגירות, טרריומים וכדו') בעדינות המתבקשת...

אין ספק שהנחות אלו מבוססות על שיקולים ריאליסטיים הנובעים מהנסיון הרב בקמפוס-טבע ובכלל. ברור כמו כן שהן גם נובעות מאילוצים תקציביים ואחרים, לדוגמא הצורך ללכת בין הטיפות בין גישות מקבלי ההחלטות בהגדרת היעד של מבנה בכלל: אם 'משכן לאוספים' אז למה שישקיעו בתצוגות? ואם 'מוזיאון' אז למה באוניברסיטה? וכו'. אכן, כפי שכולנו רואים, משימה לא קלה.

מכל מקום, משיחות עם יעל נראה שגם בוחנים מדי פעם ותוך כדי התקדמות עד כמה חלק מהן (עדיין) נכונות. למשל בלינק זה של סדרת תמונות אפשר לראות תצוגה חוויתית ניידת בנושא פרפרים (תזונה, רביה, רעילות, טורפים וכו'). על פניו נראה שמיצגים מעין אלו אפשר לארגן בעלות לא גבוהה.כנ"ל לגבי חלקם היחסי של קבוצות יעד אחרות (גיל הזהב, מבקרים מזדמנים וכו') וכך גם לגבי הצורך שיש לעיתים בהמצאת גלגל חדש שמתאים למקום וליושביו, ולחוויה המקומית הרצויה.



מה באמת מעניין את המבקרים?

בקיצור, לאחר שנחשפנו לרעיונות והתכניות היפים, לא נותר אלא לשאול: 'נו! מתי כבר מגיעים?'.

להתראות בקולוקוויום הבא,

משה